פגישה מרגשת ....


1 דקות קריאה

פגישה מרגשת עם רון — שילוב מסר על ימי הורים


בוקר שטוף שמש. אני יוצאת מהבית, ליהנות מהיום החופשי שלי. באחד הרחובות הסואנים של תל אביב אני מבחינה לפתע בבחור צעיר כבן עשרים, יושב לצד שולחן בבית קפה צדדי, פניו מוכרות לי כל כך. אני ממשיכה להתבונן בו וזיק חזק של זיכרון עולה בראשי.


***


יום הורים, סוף כיתה י'. רן יושב מולי מכווץ וחסר שקט, עיניו מבריקות, רגע לפני שהדמעות פורצות מהן. אמו יושבת לצדו, מבטה עייף, כתפיה שפופות, נדמה כי היא חוששת לשמוע את אותן טענות חוזרות כלפי רן - שאינו מכין שיעורי בית, אינו מקפיד על הבאת ציוד, הישגיו במבחנים נמוכים ועוד. אבל אני פותחת בתשבוחות. על כך שרן הוא ילד נבון ומתנהג בכבוד למורים, על רוח ההתנדבות שלו "כל משימה שאני מבקשת, הוא מוכן לעשות", אני מספרת לאם ההמומה, ומוסיפה שרן גם אהוד מאוד על חבריו.


"אבל מה לגבי הלימודים?", מתעלמת האם מדברי, "האם יש שיפור מהמחצית הקודמת? בבית הוא לא עושה דבר!", היא מוסיפה תלונה.

אני מניחה לפניה את גיליון הציונים שמשקף חוסר למידה והישגים נמוכים.

"ההישגים אכן אינם טובים", אני אומרת לאם בטון מרגיע, "אבל, מהמעט שאני מכירה את רן, ומהשיחות שניהלנו, אין לי ספק שכשהוא יחליט ללמוד – הוא יצליח בכול".


האם ממשיכה להתעלם לחלוטין מדברי העידוד שלי, ופונה אל רן בתסכול וכעס: "למה אתה לא לומד? קשה לך? אתה צריך עזרה? מה יהיה איתך?", היא נאנחת ביאוש, "מה יהיה?"

"אני לא יודע", ממלמל רן בשקט וליבי נכמר.


***


לאורך שנותיי במערכת החינוך, מטרת העל שלי הייתה רווחתו הרגשית של הילד. יותר מהציונים, היה לי חשוב שכל ילד ירגיש בטוח, מוגן, מובן ורצוי.


לפני המפגש עם רן ואמו, נזכרתי בשיחותיי עם רן, שנגעו בקושי שלו בלימודים ובתחושת הייאוש שלו אל מול הדרישות הלימודיות. הוא שיתף אותי בקושי שלו לעמוד מול הלחץ של הוריו ודרישתם להישגים גבוהים. הידיעה שהוא מאכזב את הוריו היתה קשה עבורו עד מאד.


***


אני מתבוננת ברן, שיושב מכווץ בכיסאו, ובאמו שדבריה ומבטה מביעים תסכול. ליבי יוצא אל שניהם וברגע של שתיקה אני פונה אל האם ואומרת בביטחון ואמונה שלימה:

"את תראי, רן יהיה בסדר, סבלנות."


***


בחזרה אל רחובות תל אביב. אני ניגשת בעדינות אל רן. הוא מזהה אותי מיד. "שוש אראל!" הוא קורא בקול. אני נרגשת. עומד לפניי בחור צעיר שזוכר את שמי למרות שעברו לפחות עשר שנים מאז התראינו לאחרונה. אנחנו עומדים באמצע רחוב סואן בתל אביב, מורה ותלמיד.

"באיזה שלב אתה עכשיו בחיים?" אני שואלת, ורן מספר שסיים תיכון בקושי רב והתגייס לצנחנים. השירות הצבאי היה מאוד משמעותי עבורו וכשהשתחרר טייל קצת בעולם, השלים בגרויות ועכשיו הוא לומד באוניברסיטה הנדסת חשמל.


"אני כל כך שמחה לשמוע", אני אומרת בחיוך, "זה נהדר, הרבה הצלחה"

רגע לפני שאנחנו נפרדים רן אומר: "חשוב לי שתדעי שאחד הדברים שעזרו וחיזקו אותי לאורך השנים, היה המשפט שאמרת לאמי ביום ההורים בסוף כיתה י':

"את תראי רן יהיה בסדר, סבלנות!"





הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.