עונש קולקטיבי -


1 דקות קריאה

עונש קולקטיבי!


עוד לפני שנכנסתי לכיתה שני תלמידים נגשו אלי וביקשו לצאת לשירותים., למרות שההפסקה רק הסתיימה.

לא הספקתי להניח את התיק על הכיסא ושני תלמידים נוספים ביקשו לצאת לשתות.

 עמדתי מול הכיתה, מחכה לשקט כדי להתחיל את השיעור, אך הם בשלהם, מפטפטים ביניהם  כמו לא הסתיימה ההפסקה.


התחלתי לכתוב על הלוח את נושא השיעור ושמתי לב שהפטפוטים מאחורי גבי נרגעים.

 אפשר להתחיל, חשבתי לעצמי, אך עוד בטרם הספקתי לסיים את המחשבה שמעתי את אחד התלמידים קורא: "היו שיעורים להיום?" ומספר תלמידים עונים לו יחד "כן" וכמה אחרים עונים "לא, זו הייתה עבודת כיתה" ושניים אחרים מכריזים "היה צריך להגיש את עמוד 20."


 הסתובבתי לכיתה, חיכיתי כמה שניות, והזכרתי לתלמידים שהם בכיתה ח', לקראת תיכון, ויש נושאים שאני חייבת להספיק ללמד. ולכן אני מבקשת שקט!


התחלתי להסביר נושא חדש, ושוב ידיים מורמות אל מול עיניי וילדים מבקשים לצאת לשתות או לשירותים. סימנתי להם שהם יכולים לצאת והמשכתי בדבריי. אבל לא סיימתי שלושה משפטים ושוב נשמעה הערת ביניים מאחד התלמידים, שגררה אחריה תגובות רבות.


הפסקתי פעם נוספת את השיעור וחיכיתי לשקט. "מה קורה היום?" שאלתי את התלמידים והמשכתי בשיעור. אבל ברגע שהפניתי אליהם את הגב כדי לכתוב על הלוח שמעתי צחקוקים בכיתה. הסתובבתי וראיתי שאחד התלמידים "עושה פרצופים". באותו רגע כעסתי. כל כך כעסתי. רציתי לצרוח מרוב תסכול וחוסר אונים והייתי חייבת לפרוק את הכעס והתסכול. "מאחר וללמד אי אפשר היום, אז... " הסתובבתי אל הלוח וכתבתי עליו עבודה גדולה במיוחד כשיעורי בית לחופשת סוכות שהייתה אמורה להיות בעוד כמה ימים, והודעתי על מבחן שיתקיים מיד אחרי החג.


התלמידים רטנו וכעסו. "זה עונש קולקטיבי, זה לא הוגן!" הם קראו והמחשבות התרוצצו במוחי ללא מנוח: נכון, עונש קולקטיבי הוא לא הוגן; מה קרה היום שגרם לחוסר השקט? אולי עליי לוותר? אולי כדאי לצמצם את שיעורי הבית? אבל כל התקפלות שלי תצטייר כחולשה וזה לא יהיה נכון לוותר.


הדקות האחרונות שנותרו מהשיעור עברו באווירה של כעס – כעס של התלמידים עליי,

כעס שלי עליהם ובמידה מסוימת גם על עצמי על שנתתי לכעס להפעיל אותי.









הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.