עוד יום של חול.


1 דקות קריאה

אפשר לשתף אותך?



07:45 - "בוקר טוב!" אני מברכת בקול בכניסה לחדר המורים.

"בוקר אור" משיבה רונית, המורה המקבילה שלי. היא מתקרבת לעברי, אוחזת בכוס תה הצמחים הקבועה שלה, "איזה יופי שהקדמת", היא מחייכת אלי, "אני חייבת לשתף אותך..."

"סליחה יקירתי", אני מתנצלת ", "אבל אני בתורנות חצר, נדבר אחר כך..."


07:50 - אני אוהבת להתבונן בילדים שמקדימים להגיע לבית הספר רק כדי לזכות בעוד כמה דקות של כדורגל. "אם הם רק היו לומדים באותו להט שבו הם בועטים בכדור..." אני מהרהרת ומחייכת לעצמי.


08:00 - הצלצול המבשר את תחילת יום הלימודים נשמע. אני צועדת לכיוון הכיתה ורונית באה מולי. 

 "יש לך רגע?" היא שואלת, "אני חייבת לשתף אותך..." לפני שאני מספיקה לענות, ניגשת אליי תלמידה מכיתת החינוך שלי, כשדמעות בעיניה.

 "לא הספקתי להתכונן למבדק שיש היום," היא לוחשת ומשפילה מבט.

 "סליחה", אני אומרת לרונית בעוד אני רוכנת לכיוון תלמידתי, "ננסה לדבר בהפסקה".


09:40 - הצלצול שמכריז על ההפסקה הגדולה נשמע, והתלמידים רצים כרוח סערה אל עבר מגרשי הכדורגל. 

אני צועדת לכיוון חדר המורים. סוף סוף אוכל לשתות בנחת את כוס הקפה שלא הספקתי בבוקר.

 "תקשיבי מה קרה...." פונה אליי שוב רונית. נדמה לי שהיא מודאגת. 

"מה קרה?", אני שואלת, סקרנית, אבל עוד לפני שאני מתיישבת, אני שומעת מישהו קורא בשמי מאחורי.

 "אפשר בבקשה לקרוא למורה שוש הראל?" זה נדב, מהכיתה שלי, אני מזהה את קולו.

"סליחה", אני מתנצלת שוב בפני רונית, וקמה לעבר נדב הנסער. 

"יוסי חטף לי את הכדור ואמר שאני שחקן גרוע, וכבר נמאס לי!" הוא בוכה. 

אני יוצאת מחדר המורים, מרגיעה אותו ומקשיבה לסיפורו. הפסקה כבר לא תהיה לי. הקפה שהכנתי ישאר להתקרר על השולחן.  

כשהמורים יוצאים לכיתות, אני תופסת את מבטה של רונית שמחייכת אלי,  ואומרת "אולי נצליח בהפסקה הבאה".


 11:45 - נשמע הצלצול להפסקה השנייה. 

"שוש, שוש, יש לך טלפון מאימא של יואב!" קוראת לעברי המזכירה בקול בעודי צועדת במסדרון, בדרך לחדר המורים. 

"היא מחכה על הקו, היא נשמעת לחוצה", מזרזת אותי המזכירה, ואני עושה סיבוב פרסה וצועדת אחריה למזכירות.  


"שלום אימא של יואב", אני אומרת לשפופרת ומנסה להרגיע את האם שמודאגת מכך שיואב שלה שכח את הציוד לשיעור אנגלית. 

על הדרך היא שואלת עוד כל מיני דברים לקראת המבחן המתקרב,  ועד שהשיחה בינינו מסתיימת, נשמע הצלצול שמכריז על סיום ההפסקה. 

"תודה" אני אומרת למזכירה וצועדת אל הכיתה כשחלומות על כוס קפה חם ממלאים את ראשי.


13:35. הצלצול לסיום יום הלימודים נשמע. כל הילדים רצים בשמחה מהכיתה להמשך יומם. 

אני נשארת לשבת, לנשום, לקחת רגע קצר של הפסקה לפני שאני נוסעת הביתה להיות אימא, אבל בדיוק אז אני מבחינה במקבילה שלי במסדרון.

 "הי, רונית, רצית לשתף אותי במשהו...." אני צועקת לעברה.

"נכון," היא צועקת בחזרה, "אבל אני חייבת לרוץ להוציא את הילדה מהגן, ננסה מחר!"






הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.