נכון שאת מורה?


1 דקות קריאה


נכון שאת המורה ?


איזה זיכרון נשאר?



ערב לפני חופשת חנוכה יצאתי עם חברה לבית קפה. 

המקום היה מלא עד אפס מקום ולכן התיישבנו על הבר, ומיד שקענו בשיחה שגלשה גם (כמו תמיד אצל מורות) לענייני עבודה.

לפתע קרב אלינו הברמן. עלם גבוה ושחרחר, שערו הארוך אסוף בקוקו על גבו, וזיפי זקנקן בני כמה ימים מעטרים את פניו. 

"סליחה על ההפרעה" חייך אלי. יכולתי לראות את המבוכה וההתרגשות על פניו. "את ממש לא השתנית..." 

"נעים לשמוע" אמרתי כשאני סורקת את פניו במהירות. הוא נראה לי מוכר כל כך, אך לא הצלחתי להיזכר מהיכן...

"את לא זוכרת?" שאל בעודו מניח לפנינו את כוסות השתיה שהזמנו, "את היית המורה שלי לאנגלית!"                                 

 הודיתי לו בליבי על שחסך ממני את הבלבול, ובכל זאת לא זיהיתי אותו עדיין.

"אני אח של נעמה תפוח", אמר ונדמה היה לי שקולו רועד, "אותה כולם זוכרים....". 

ברגע אחד חזרתי שלוש עשרה שנים לאחור והברמן החסון והגברי, הפך לנגד עיני לילד קטן, ביישן ומבוהל.                      

"בוודאי!", קראתי בשמחה, "אתה אבנר!" 

אבנר חייך אלי בהקלה.

"מה שלומך? שאלתי אותו, "אתה היית בכיתה עם עידו ואיתי, רחל הייתה המחנכת שלך, נכון?" 

הוא הנהן וחייך מתחת לזיפי זקנו.

המשכנו לדבר במשך מספר דקות, העלנו זיכרונות מהכיתה והתעדכנתי בנוגע לתלמידים שלמדו איתו והיום מפוזרים ברחבי הארץ ואפילו בעולם.

"ומה איתך?" שאלתי, "לאן פניך מועדות?"

אבנר סיפר שהוא סטודנט לתואר שני במחשבים ובתהליך של חיפוש עבודה, אבל לפני כן הוא מתכנן טיול בדרום אמריקה. 

כשהוא דיבר, ראיתי שוב את הילד שהיה. ראיתי גם את הרצון הילדי שלו להרשים אותי ולגרום לי להתגאות בו. ואכן, כך הרגשתי.

איחלתי לו בהצלחה, וחזרתי לשיחה עם חברתי. 

"איזה בחור מתוק", היא אמרה לי, "ראית כמה הוא התרגש לראות אותך...?"

הסכמתי איתה מיד, אבל בליבי תהיתי מה הוא באמת זוכר ממני? 

מההתרגשות ומהמבוכה שלו אפשר להסיק שהייתי דמות משמעותית עבורו, אבל האם הוא זוכר את הצד הקשוח והנוקשה שהיה בי כמורה? או שהזיכרון שנשאר לו ממני הוא של מורה מכילה, מבינה ואוהבת?

לפעמים זה מעסיק אותי. מה זוכרים ממני תלמידיי? הרי היו בי שני הצדדים. שנים נחשבתי למורה קשוחה, אפילו קצת מפחידה, אבל יחד עם זאת התלמידים שלי ידעו שאני תמיד נכונה להקשיב ולעזור ולכן לא נרתעו לשתף אותי בקשיים לימודיים או חברתיים, ולעיתים אף אישיים.

אני רוצה לחשוב שכל תלמידיי ראו בי את שני הצדדים האלה, אבל יודעת שיתכן שהיו כאלה שפגשו או חוו אותי רק מהצד הפחות מחמיא. 

היום אני מבינה כמה כוח והשפעה יש לנו המורים על עיצוב אישיותם וזיכרונותיהם של תלמידנו. אמנם אין לנו יכולת לנבא או להשפיע על הזיכרון שישאר מאיתנו, אבל יש לנו את החובה לעשות את מלאכתנו במקצועיות ובמקסימום רגישות.

 

איך זוכרים אותנו? את זה לעולם לא נדע. 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.