משפחת גלעדי


1 דקות קריאה



משפחת גלעדי


"זה ממש לא פייר, את כל הזמן מפלה את נמרוד לטובה!" צעק בר תוך כדי שהוא קם ממקומו והולך לכיוון היציאה, "אני לא רוצה להיות פה!" טרק את הדלת ויצא מהכיתה.


סצנות בסגנון הזה אפיינו את התנהגותו של בר מתחילת השנה. בכל פעם הוא כעס על משהו אחר שאמרתי, עשיתי או ביקשתי. 

כמה פעמים שוחחתי אתו בניסיון לשכנע שגם אם דברים לא נראים לו אפשר לדבר עליהם, אבל בלי הכעס, בלי הצעקות ובלי לטרוק דלתות. כשהשיחות לא עזרו, הענשתי אותו, וכשגם העונשים לא עזרו, החלטתי להזמין את הוריו לשיחה. 

אני תמיד נוהגת ליידע את התלמיד לפני שאני מזמינה את הוריו. כשידעתי את בר, הוא צעק והתעצבן ושוב, כהרגלו, עזב את הכיתה בטריקת דלת.


יש שלושה כללים שאני מקפידה עליהם בשיחות עם הורים:


  1. שיקוף - אני משקפת התנהגות והתנהלות לימודית, אבל לא מאשימה. השיקוף הוא נייטרלי. 

  2. הקשבה – אני מקפידה פחות לדבר, ויותר להקשיב להורים ולילד. ההקשבה מגלה לי פרטי אינפורמציה שלא הייתי יכולה לדעת בדרך אחרת.

  3. מבקשת הצעות לפתרון – אני מובילה את ההורים לתת לי בעצמם את התשובות והפתרונות.


fבר על פי הבעת פניו של אבא של בר, ראיתי שהוא מאוד כועס. 

"הזמנתי אותך היום כדי לשקף לך כיצד בר מגיב כשהוא אינו מסכים עם משהו שקורה בכיתה" אמרתי לאבא הכעוס שישב מולי. 

"כבר שמעתי מבר", פלט האב, "הוא אומר שיש הרבה בלגן בכיתה והוא לא היחיד שמפריע".

נשמתי עמוק.

"הזמנתי אותך לדבר על ההתנהגות של בר, לא על המשמעת בכיתה", הגבתי ברוגע.

"אני לא מבין איך מורה לא מצליחה לעצור ילד שצועק ועוזב את הכיתה, מה זאת ההפקרות הזאת?" הטיח בי את זעמו.

"זו בהחלט בעיה", עניתי בסבלנות, "אתה צודק. ניסיתי להפסיק את ההתנהגות הזו גם בדרכי נועם וגם באמצעות ענישה, אבל לצערי לא הצלחתי ולכן אתה נמצא כאן היום."

"איך זה שמורה לא מצליחה להשתלט על ילד בכיתה ו'?" המשיך ושאל האב בכעס.

בתוכי בערתי, אבל שמרתי על טון רגוע ושקט.

"האם היית רוצה שאצעק על אורי?" שאלתי. 

"לא, מה פתאום! למה להשפיל את הילד?" הוא רשף.

"היית רוצה שאנסה לעצור אותו באופן פיזי? שאחזיק אותו?" המשכתי לשאול.

"אין לך זכות לגעת בילד שלי!" הוא הגביר את קולו.

"בעניין הזה אנחנו מסכימים. זאת בדיוק הסיבה שבגללה אפשרתי לו לצאת מהכיתה". 

האב שתק ונע על מושבו באי נוחות.

"אני רוצה לשאול אותך משהו", המשכתי, " אתה הרי מכיר את בר הרבה יותר טוב ממני... מה לדעתך אני יכולה וצריכה לעשות כשהוא מתפרץ?  

בחדר השתררה דממה למשך מספר שניות ולפתע, פנה האב לבר והחל לצעוק: 

"איך אתה מעז לצאת מהכיתה בלי רשות מהמורה? הא, איך?" 

בר נעץ עיניו ברצפה וכשפתח את פיו בניסיון לענות, המשיך אביו לצעוק: "אל תענה לי! אני לא רוצה לשמוע אותך בכלל!"  הוא הפנה לעבר בנו מבט מאיים שהשאירה אותי מכווצת על מושבי. 


"טוב, העניין סגור!", פנה אליי האב בתקיפות "מעכשיו, אחרי כל שעור, את מדווחת לי איך בר התנהג. אני כבר אטפל בו!" 

הצלצול המכריז על תחילת השיעור נשמע וקטע את האב  " טוב אנחנו חייבים לסיים"  "בר חזור בבקשה  לכיתה…., ואני  חייבת לעלות לכיתה" אמרתי 

תוך שאני אוחזת בתיקי וקמה מהכיסא .

המשכתי את היום כשתחושת כווץ פיזי ורגשי מלווה אותי.

בהפסקות שחזרתי אתת השיחה שהייתה, מנסה להבין למה שתקתי כשהאב דיבר בתוקפנות?

הרצתי בראשי משפטי תגובה " אפשר להגיע לפתרון בלי איומים" או " הדיבור התוקפני שלך מאוד לא מקובל עלי…." אבל שתקתי.

השיחה עם אבא של בר ליוותה אותי מספר ימים. 

ההתכווצות אל מול הטון המאיים והשתיקה גרמו לי לקונפליקט פנימי שלא הצלחתי ליישב עם עצמי.

בשיעור אחרי המפגש בר היה שקט מכונס ומאופק.

אני הרגשתי חמלה כלפי , כשבדקתי נוכחות מבטנו הצטלבו לשניhה והרגשתי שעיניו מביטות בי בהאשמה

" עכשיו את יודעת….".

מה היה בהמשך עם בר ואביו אכתוב לכם בפרק הבא.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.