משמעת


1 דקות קריאה

משמעת!

אפשר להשקיע שעות בהכנת מערכי שיעור ופעילויות מעניינות וחווייתיות, ללמוד את כל התאוריות על עולמו של הילד – אבל הכול יורד לטמיון בלי משמעת בכיתה.

משמעת היא תנאי ראשוני, בסיסי והכרחי, לכל עשייה חינוכית.

הכלים שעומדים לרשותנו המורים, אינם רבים, ובכל זאת, יש דרכים להביא כיתה להתנהל בסדר ובמשמעת שיאפשרו למידה.

החלה של כללי משמעת וסדר בכיתה, דורשת מהמורה התנהלות סמכותית, לצד יצירת אווירה של אמון, בטחון ואכפתיות.

התנהלות סמכותית נכונה, קשורה למרכיבים אישיותיים כמו כריזמה, בטחון עצמי, ניסיון מקצועי, וגם שימוש בשיטת המקל והגזר (חיזוקים חיוביים לצד עונשים).

בסיפורים הבאים אשתף אתכם במצבים בהם נדרשתי להתמודד עם בעיות משמעת, והשתמשתי בכלים שונים על פי שיקול דעתי באותו רגע.


עונש קולקטיבי


תמיד השתדלתי לא להשתמש בעונש קולקטיבי. שימוש כזה תמיד יוצר אווירת מרמור אצל התלמידים שנענשו מבלי להפריע. 

בטווח המידי, עונש קולקטיבי הוא מאד יעיל. בטווח הרחוק – מתקיימת פגיעה באמון בין המורה לכיתה, ויש לכך השלכות בהמשך (שיחות עם הורים זועמים, הבהרות חוזרות מול התלמידים וכו'). למרות זאת, כפי שתוכלו לקרא בסיפור הבא, מצאתי את עצמי  משתמשת  ב"מקל" הזה...


"אפשר לגשת לשירותים?" שאלו גיא ורוני רגע לפני שנכנסתי לכיתה.

"אבל רק עכשיו הסתיימה ההפסקה!" הנחתי את התיק על הכיסא.

"אפשר לצאת לשתות?" שאלו יעל ועינת ממקום מושבן ליד החלון.

"כמה פעמים ביקשתי להביא בקבוק?" שאלתי אותן והוצאתי את הספרים מתיקי.


הכיתה רחשה כמו כוורת דבורים, כאילו לא הסתיימה ההפסקה. מה קורה כאן? לא רואים אותי?

לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לכתוב על הלוח בטוש צבעוני -  Adjectives 

הפטפוטים מאחורי גבי נרגעו מעט. יופי. עכשיו אפשר להתחיל את השיעור.

"היו שיעורי בית להיום?" שמעתי את קולו של יוני.

"כן" צעק לו מישהו בתגובה.

 "לא, זו הייתה עבודת כיתה", אמרה תלמידה אחרת.  

 "היה צריך להגיש את עמוד 20" הוסיף ענר.


מה קורה היום? הם לא שמים לב שהשיעור התחיל? 

נשמתי נשימה עמוקה והסתובבתי לכיתה, מתבוננת על התלמידים שמרשים לעצמם להמשיך ולדבר כאילו אני לא פה. 

"חבר'ה, תקשיבו אלי", הרמתי את קולי. "בשנה הבאה אתם בתיכון, חשוב לי שתהיו מוכנים, אני מבקשת מכם שקט והקשבה"

חשתי שכעס ותסכול מבעבעים בתוכי.


לרגע השתרר שקט. התחלתי להסביר את הנושא החדש, ופתאום יובל קטע את דבריי -  "המורה, אפשר לצאת לשתות? שכחתי להביא בקבוק..." 

תוך שנייה, אווירת הכאוס חזרה והשתלטה.

"אפשר לצאת לשירותים?" 

"מתי הבוחן בהיסטוריה?" 

"המורה רות הגיעה היום?" 

"יו, אין לי כוח"

מכל עבר נזרקו הערות ונשאלו שאלות שאינן קשורות לשיעור.


שוב ביקשתי שקט תוך שאני מנסה להרגיע את מפלס הכעס והתסכול שעלו בתוכי. 

כשהפניתי את גבי כדי לכתוב על הלוח, שמעתי מאחורי צחקוקים. 

כשהסתובבתי ראיתי שיובל "עושה פרצופים". 


כעסתי. כל כך כעסתי. רציתי לצרוח מרוב תסכול וחוסר אונים והייתי חייבת לפרוק את הכעס והתסכול. "מאחר וללמד אי אפשר היום, אז את כל החומר שתכננתי ללמד היום, אתם תלמדו לבד בחופשת סוכות, ומיד לאחר החג יהיה לכם מבחן." 


"זה עונש קולקטיבי, זה לא הוגן!" רטנו בקול מספר תלמידים.

"אבל אני לא הפרעתי בכלל!" התלוננה רויטל.

"בסך הכול ביקשתי לצאת לשתות..." רני אמר.


מחשבות התרוצצו במוחי ללא מנוח: האם עליי לוותר? אולי לצמצם את שיעורי הבית?           

אבל הייתי כל כך נסערת והרגשתי שכל התקפלות שלי תצטייר כחולשה. 


הדקות האחרונות שנותרו מהשיעור עברו באווירה של כעס ומרמור – כעס של התלמידים עליי,

כעס שלי עליהם ובמידה מסוימת גם על עצמי, על כך שנתתי לכעס להפעיל אותי.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.