מה לעשות או לא לעשות עם תלמיד שמסרב לקחת חלק בטקס יום השואה?


1 דקות קריאה


"הכיתה שלנו אחראית השנה על טקס יום השואה" אני מודיעה לתלמידי הכיתה ומחלקת לכל תלמיד פתק עם  הקטע שיהיה עליו להקריא בטקס.
"קראו את הטקסט. אם יש מילה שאינכם מבינים – שאלו אותי. חשוב שתבינו את התוכן," אני מסבירה ושומעת את איתי ממלמל "לא רוצה, אני לא רוצה להשתתף בטקס!"

הרגש הראשון שעולה בי הוא כעס. "למה לא?" אני שואלת, "זה טקס חשוב מאוד, מדובר בהיסטוריה של העם היהודי ואתה חלק מכיתה, חשוב שתיקח חלק!" אבל איתי בשלו: "אני לא רוצה להשתתף."
החלטתי לא להתווכח אתו, בוודאי לא בפני כל הכיתה – התנהלות שמבטיחה מראש מלחמת אגו וכישלון.

מה לעשות או לא לעשות?

לאחר כמה ימים מתחילות החזרות לקראת הטקס. כל התלמידים מגיעים אל הבמה המרכזית לחזרות והשאלה שמנקרת בראשי היא --"מה אני עושה עם איתי? האם לאפשר לו שעות חופשיות בזמן החזרות? האם להעניש אותו ולתת לו עבודה? ואולי פשוט לקבל את בחירתו לא להופיע בטקס?" בסופו של דבר אני מחליטה לתת לו עבודה במקצוע שהיה אמור להיות באותה שעה על פי מערכת השעות. החלטה זו גוררת כמובן כעס מצדו של איתי, שקורא "לא רוצה! מה אני בעונש? אני לא מכין את העבודה!"

אני בתגובה מקשיבה לאגו שלי ומתעמתת עם איתי: "אתה כן תעשה את העבודה וגם תקבל עליה ציון!" ומאחר ואני סמכותית ותקיפה, איתי לוקח את המחברת שלו, יושב מולה, מתחיל להשיב על השאלות בקצב של צב ומספיק שאלה אחת בשעה.

להיות מורה 24/7

החזרות באותו יום הסתיימו וכן יום הלימודים. אני חוזרת לביתי וחושבת על איתי, על התגובה שלו והתגובה שלי – מה נכון? מה לא נכון? התלבטות גדולה. קיים גבול דק בין לתת חופש בחירה לתלמיד לבין להתעקש על קבלת המסגרת והסמכות המורית.

למחרת בבוקר אני מגיעה לכיתת החינוך לפני תחילת השיעור במטרה לשוחח עם איתי. אני מבקשת ממנו להתלוות אליי לשיחה והוא מצטרף תוך כדי מלמול של משפטים מתריסים,  "מה עשיתי? מה את רוצה? לא רוצה להשתתף בטקס! זו זכותי, לא?"

אני מגייסת את כל יכולת ההתאפקות שלי כדי לא להגיב, מתיישבת מול איתי ושואלת "מה הסיבה שאתה לא רוצה להשתתף בטקס?" ואיתי, דמעות בעיניו שותק. אני פונה אליו שוב ואומרת: "אני מכבדת את רצונך, אבל חשוב לי לדעת מה הסיבה?" ואז הוא מספר ודמעות זולגות מעיניו שהיום הזה, יום השואה, והתוכן של הטקס מפחידים אותו, ושהוא מעדיף לא לדבר על השואה ועל כל מה שקרה.

אנחנו ממשיכים לדבר על הפחדים ועל הבחירה של איתי לא לגעת, לא לדעת על הפרק הזה בהיסטוריה של העם היהודי. לאחר השיחה שנינו מרגישים תחושת הקלה עצומה ומחליטים יחד שאיתי יתרום את חלקו לטקס בעזרה בהכנת התפאורה וארגון הבמה וכל מה שאבקש ממנו, רק לא לדבר על יום השואה.

הפוסט הזה הציף אצלי רגשות סביב נושא יום השואה, סירוב/ חוצפה של תלמיד וקשיחות / גמישות של מורה. אשמח לשמוע מכם מה עורר בכם הפוסט והסיטואציות שנכתבו בו. שוש.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.