מבחן באנגלית- כיתה ד'.


1 דקות קריאה

כיתה ד'


"בעוד חמש דקות המבחן יסתיים", אני מכריזה.

"יש לי הארכת זמן!"  צועק לעברי רונן.

 "אני זוכרת, אל דאגה, אשאר אתך בהפסקה". 

הצלצול מתנגן – " יום בהיר של שמש אין שום עננים....." חלק מהתלמידים מניחים את טופסי המבחן על שולחני ויוצאים החוצה. חלקם, עדיין רכונים מעל הדפים, מנסים "לגנוב" עוד רגע.

"אני מבקשת לסיים", אני מכריזה שוב, ומתחילה לעבור בין השולחנות ולאסוף את המבחנים. 

כשאני מגיעה לדני, ידיו כמו סוככות על דפי המבחן ואני מרגישה שהוא נמנע מלפגוש את מבטי.

"דני", אני נוגעת ברכות בכתפו, "המבחן נגמר".

"אבל אני צריך עוד כמה דקות!", הוא מרים אלי שתי עיניים חומות מלאות דמעות, "למה רונן מקבל עוד זמן?" 

"דני, אני ממש מצטערת, אבל אתה צריך לסיים את המבחן." 

"עוד חמש דקות! " הוא צועק.


אני חוככת בדעתי. ברור לי שאם אסכים, גם שאר התלמידים שעדיין בכיתה, יבקשו להאריך את הזמן. ומה יגידו הילדים שכבר בחוץ? הם יזעקו על האפליה, הרי גם הם היו יכולים להיעזר בעוד כמה דקות....

ולמרות זאת, אני לא עומדת בעיניו מלאות הדמעות של דני. אני מאשרת לו להמשיך את המבחן, ומעלימה עין משאר התלמידים שנשארים בכיתה גם הם. 

ההפסקה נגמרת ואני אוספת את המבחנים, אבל גם הפעם, כשאני נעצרת מול דני, הוא זועק

"לא, לא, אני צריך עוד כמה דקות!"

הפעם אני לא מוותרת.  "אני מצטערת דני", אני אומרת לו, "הזמן נגמר. בבקשה תגיש את המבחן".

דני מוסר לי את המבחן בכעס רב, ובבכי תמרורים יוצא מהכיתה. 


הטלפון מאמו לא מאחר להגיע. 

היא מטיחה בי האשמות על חוסר סבלנות, חוסר גמישות וקשיחות מוגזמת. ואני שותקת.

"מה היה קורה אם היית נותנת לדני עוד כמה דקות?!" היא ממשיכה וצועקת באזני, "את הרי יודעת כמה הוא משתדל באנגלית!" 

אני מקשיבה להאשמות של האם הזועמת, אבל בוחרת לשמוע את הכאב שלה ולא להתגונן מתוך מקום של עלבון אישי. 

בכל שיחה עם הורים אני מנסה ליישם כלל שקבעתי לעצמי – קודם כל להקשיב. לא להיכנס לדבריהם, לא להתגונן, לא לענות. לתת להם לפרוק ולהגיד את שעל ליבם.  לפעמים זה מאד קשה, במיוחד אם העובדות לא מדויקות או כמובן כשהדברים כוללים עלבונות ונאמרים בהרמת קול.


כשאמו של דני מסיימת  להטיח בי את דבריה, אני משקפת לה את הסיטואציה כפי שהייתה. "השיעור הסתיים", אני מסבירה בענייניות, "דני ביקש עוד כמה דקות וקיבל את זמן ההפסקה". 

"אבל הוא לא סיים את המבחן", היא מתפרצת לדברי, "הוא היה צריך עוד כמה דקות! רק עוד כמה דקות!"

"לא סתם תוחמים מבחן בזמן", אני מסבירה לה מתוך תקווה שאם היא תבין שיש הגיון ומחשבה מאחורי ההחלטה שלי, היא תירגע, " להספק במבחן יש חשיבות והוא מעיד על הידע של התלמיד ועל השליטה בחומר..."

"אבל הוא למד כל כך קשה!", היא שוב קוטעת אותי.

"נכון, ואני יודעת שדני הוא ילד נבון ויודע אנגלית... ואני יודעת שהוא משתדל מאוד...

לא קרה שום אסון, המבחן הוא רק אחד הפרמטרים להערכה".


***

לאחר עשרים דקות של ניסיונות שכנוע הדדיים, טון הדיבור של האם מעט נרגע, אולם היא המשיכה להילחם בכוח על עמדתה. 


בסופו של דבר הסכמתי לתת לדני הזדמנות להשלים את השאלה שלא הספיק לסיים במבחן.  


האם נהגתי נכון? האם זו כניעה או אולי דווקא גמישות? 

חרגתי מהכללים  הנהוגים במערכת וחשובים בעיניי ,מה עשויות להיות ההשלכות של ההחלטה שלי?

אולי פתחתי פתח למשא ומתן לגבי משך המבחן בפעמים הבאות,  או טענות של תלמידים והורים על חוסר שוויון, יתכן ומורים יאמרו שאני גורמת להם להראות נוקשים ובכלל מה הטעם בכללים אם מפרים אותם?

אבל  אולי גם הרווחתי משהו, מנעתי מדני לפתח אנטי למקצוע האנגלית ואלי,  יתכן ודרך המקרה ילמד שבשיחה אפשר להשפיע ולשנות,  ושכדאי לא לוותר על רצונות שלנו.                                           

מה נכון יותר? 


חלק מעבודתנו כמורים היא להבין שלכל החלטה שלנו יש השלכות שלא ניתן לדעת אותן מראש.

 חשוב לזכור שלפעמים העיקרון הוא המנצח, ולפעמים, כמו במקרה הזה, זה דווקא הרצון לתת עוד הזדמנות.










הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.