להיות או לא להיות חבר?


1 דקות קריאה





                                                        המורה לא כל יכול  

שוב...

איתמר, תלמיד כיתה ד', יוצא בהפסקה להצטרף למשחק הכדורגל של קבוצת הבנים בכיתה. 

על המגרש שמונה בנים שמשחקים במרץ. 

למרות שכדורגל זה לא התחום החזק שלו, ולמרות שהוא כבר חווה כמה וכמה דחיות מקבוצת הבנים הזו, הוא בכל זאת מתעקש שיצרפו אותו למשחק.

אני משקיפה מהצד, וכבר יודעת שזה יגמר בבכי. בכל פעם שאיתמר מתעקש להצטרף, המשחק מסתיים בוויכוחים, ובטענות שהבנים מפלים אותו לרעה, ופוסלים אותו בכוונה.

בשבוע הקודם, אחרי עוד ויכוח סוער, ישבתי עם כל הבנים וקבענו ביחד כללים למשחק – איך בוחרים שחקנים לקבוצה, מי שופט, מתי מרחיקים שחקן, וכו'.

במקביל, ניסיתי לשכנע את איתמר להצטרף בהפסקה לקבוצת בנים אחרת, אבל ללא הצלחה. 

איתמר לא היה מוכן לוותר.

 מבחינתו הוא יחזור למגרש שוב ושוב עד שירגיש שמתנהגים אליו בצורה הוגנת.

גם במהלך השיעורים איתמר חווה דחיות חוזרות ונשנות.

האמת? הבנתי למה...

הוא העיר הערות מעצבנות לילדים בכיתה, ניסה להצחיק בגמלוניות והפריע למהלך השיעור. 

כמה פעמים ניסיתי להושיב לידו "תלמיד מקובל", אבל השולחן של איתמר היה כל כך מבולגן ומלוכלך והוא עצמו הרבה לפטפט, כך שאף אחד לא שמח לשבת לידו.

הוריו של איתמר סיפרו לי בכאב שכבר שנים הוא סובל מדחייה חברתית. 

הם דיברו בכעס גדול על הבנים שפוגעים בו במהלך משחקי הכדורגל, והפנו את הכעס גם כלפי: "למה את לא מתערבת? למה את לא מכריחה את הבנים לנהוג בהגינות?!"

 תהיתי אם הם מודעים להתעקשות של איתמר להצטרף דווקא לקבוצה הבנים הזו. תהיתי אם הם מכירים את ההתנהגויות המרגיזות שמפתחות כלפיו התנגדות.

"בואו נראה מה ביכולתו של איתמר לעשות", הצעתי, "אני מאמינה שאם איתמר ישנה משהו בהתנהלותו, גם תגובת הסביבה אליו תשתנה", אמרתי להורים.

סיפרתי על הסדר וארגון השולחן, על הערות הביניים, על האיחורים והתחושה שהרגע נזרק מהמיטה, הפטפטת, האוכל המרוח על השולחן.

לא הכל אפשרי...

ההורים הקשיבו לי וקיבלו את דברי, אבל במקביל לא הרפו מעניין הכדורגל בהפסקות.

"היכולת שלי להשפיע על הקשרים החברתיים של איתמר, קטנה יותר", הודיתי בפניהם.

ראיתי שאביו מתכווץ.

"זה לא יתכן שלא מתייחסים אליו בהגינות", זעם האב.

"מה לדעתכם הילדים מנסים לומר לו?", שאלתי.

אביו של איתמר ענה בפשטות: "הם לא רוצים לשחק אתו". שמעתי כיצד גרונו נחנק מכאב הדחייה.

"ומה אתם מצפים שאעשה?"

האב השיב מיד: "תענישי אותם!"

"על מה אעניש אותם?" הקשיתי. שתיקה כואבת השתררה בחדר. "אני יכולה לדרוש שהילדים ישמרו על כללים של כבוד ודיבור, שלא ירימו יד ולא יקללו, אבל אני לא יכולה לגרום לילד לחבב ילד אחר".

ההורים התקשו לקבל את שאמרתי ובמהלך השנה, למרות הפגישות השבועיות הקבועות שהיו לנו, המשכתי לשמוע תלונות.

איתמר אכן עשה שינוי התנהגותי בכיתה – הוא פחות פטפט, הקפיד על סדר יחסי, פחות הפריע. אבל בהפסקות, כמו אחוז דיבוק היה רץ למגרש. שוב ושוב מבקש להצטרף, שוב ושוב מסיים את ההפסקות בבכי ובתחושה שנעשה לו עוול.


"למה איתי הוציא אותו מהמשחק?" היה אביו מתלונן בטלפון,  "למה כשדן נפסל לא הוציאו אותו ורק את איתמר כן?" – הוא המשיך לדוש בעוול שאיתמר חווה.

למדתי להקשיב לטענותיו מבלי להתגונן. הבנתי את הכאב שבדחייה, אבל גם ידעתי שעד שאיתמר והוריו לא יעשו שינוי תודעתי - יפסיקו להתמקד בעוול ובתחושת הקיפוח, ויתחילו לראות עוד אפשרויות חברתיות שקיימות מסביב, הדברים יישארו כפי שהם.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.