כן או לא?


1 דקות קריאה

                                               שיעורי בית

הכרחי או מיותר?


"בוקר אור לכיתה ה' 4" אני מברכת את תלמידיי ותוך כדי הקראת השמות מבררת מי לא הכין שיעורי בית.

"מתן אריאל", אני קוראת ונענית בשאלה - "מה... ? היו שיעורים?" 


אני ממשיכה להקריא את שמות הילדים לפי הא' ב' ומאפקת את הכעס שעולה בי. איזה סיפורים ותירוצים חדשים אני אשמע הבוקר....?


"אלמוג ברקאי," אני קוראת.

"כן המורה!"

"האם הכנת את השיעורים?"  

"לא יודע...מה היו השיעורים?" 

אני מגייסת את כל סבלנותי ומזכירה לכולם מה היו השיעורים שניתנו רק אתמול.

"אה, רגע", עונה אלמוג ומתחיל לדפדף במחברתו, "אני בודק." 

"אחזור אליך אחר כך" אני מכריזה וממשיכה לתלמיד הבא.


"נטלי גבעון?" אני קוראת בקול.

 "המורה, הכנתי את השיעורים, אבל שכחתי את המחברת בבית".                                                    

אוי, כמה שאני "אוהבת" את התירוץ הזה....

"אני רושמת ביומן אי הכנת שיעורים ומוסיפה הערה שהמחברת נשכחה", אני אומרת לנטלי ומוכנה למחאה שתיכף תגיע.... 

 "אבל עשיתי את השיעורים, למה את רושמת אותי?" היא מזדעקת. 

"אני מאמינה לך", אני מסבירה בסבלנות (בחיי שמגיע לי צל"ש), "אבל חשוב לי לציין את זה אצלי ביומן". 

נטלי פורצת בבכי, "אבל עשיתי את השיעורים, למה את רושמת אותי?" 

"שום אסון לא קרה", אני מנסה להרגיע, "אני רושמת אצלי כדי לזכור ולוודא שזה לא יקרה שוב." 


"עמית דוד?" אני ממשיכה. 

"הכנתי".

"אבנר זיו?"

 "ברור המורה, הכנתי".

"ניר חדד?" 

"לא הבנתי את העבודה", אומר ניר ומעמת אותי עם אחד התירוצים שהכי מתסכלים אותי.

 אני הרי מקפידה להסביר את שיעורי הבית, אני מאפשרת לשאול שאלות, אני כותבת את ההוראות בשפה ברורה ומובנת, מה לא הבנת? מה?


"ניר", אני מבקשת בסבלנות, (אמרתי כבר שמגיע לי צל"ש?) "תקריא בבקשה בקול מה היו שיעורי הבית". 

ניר זע על כיסאו באי נוחות ומקריא: "גזור דמות מהעיתון ותאר בחמישה משפטים מה היא לובשת". 

"ומה לא ברור?" אני שואלת אותו.

"לא היה בבית עיתון ולא מצאתי תמונה..." הוא משיב.

"טוב", אני נאנחת, "אני רושמת אי הכנת שיעורי בית." 

"אוף! זה לא פייר!"


"דנה ישראלי?"

 "כן, הכנתי."

"יהלי לרמן?"

"לא הייתי אתמול בבית הספר ואף אחד לא נתן לי שיעורים", אומר יהלי.

אני מיואשת. "כל כך הרבה פעמים שוחחנו בכיתה על האחריות לברר מה היו שיעורי הבית, יש תורני שיעורי בית, יש אפשרות להתעדכן באתר בית הספר, מה זה אף אחד לא נתן לי? למה לא בררת בעצמך?"

אני מתאפקת לא להגיב בכעס כי אני יודעת עד כמה יהלי הוא ילד רגיש. 

"האם התקשרת לחבר לברר מה היו השיעורים?" 

"כן, התקשרתי", עונה יהלי, "אבל לא ענו לי".  אני רואה את עיניו מתחילות לדמוע ואת שפתיו  מתעגלות לקראת בכי ומחליטה להניח לו.

"בפעם הבאה תפנה לחבר נוסף או תכנס לאתר בית הספר".


"דביר מימון?" אני ממשיכה, 

לא הכנתי", עונה דביר ישירות. 

ביומן כתוב לי שזו כבר הפעם השלישית שבה דביר לא הכין שיעורי בית.

הכלל שלי הוא שכשתלמיד לא מכין שיעורי בית בפעם השלישית – אני כותבת הערה במחברת הקשר כדי ליידע את ההורים ולבקש את חתימתם. 

"תן לי בבקשה את מחברת הקשר".

 "אבל זו רק הפעם השנייה שלא הכנתי שיעורי בית", עונה דביר בכעס.

"אני מצטערת", אני עונה בלי להתבלבל, "אצלי רשום שזו כבר פעם שלישית".


עוד לא התחלנו את השיעור וכבר חלפה רבע שעה. 

אני מניחה שכל מורה יוכל להזדהות עם המהלך כפי שתיארתי אותו. האם זה נחוץ? האם שיעורי בית  הכרחיים ללמידה אפקטיבית?


מי שמצדדים בנתינת שיעורי בית טוענים שהיתרונות גדולים:


  • הטמעה - תרגול ושינון שהכרחיים להטמעת החומר שנלמד בכיתה.

  • אחריות – יש לילד משימה וזו אחריותו לבצע אותה. מעבר לנושא הנלמד יש במתן השיעורים למידה של ערך האחריות. לסמוך על הילד.

  • ארגון וניהול זמן – התלמיד לומד לארגן מטלות על פי סדר עדיפות, ומתמודד עם ניהול הזמן החופשי שלו.


גם למי שטוענים ששיעורי הבית מיותרים, יש נימוקים משכנעים לא פחות:


  • בזבוז זמן למידה - הבדיקה מי הכין ומי לא גוזלת בכל שיעור דקות יקרות.

  • מתח בין מורים לתלמידים - גורר ויכוחים וכעס, מכניס את התלמידים ללחץ שגורם להם להמציא תירוצים,ולפעמים אף לשקר. 

  • התערבות הורית – פעמים רבות ההורים הם אלה שלוקחים את האחריות, הם מכינים את השיעורים במקום ילדיהם, במיוחד כשמדובר בעבודה יצירתית.

  • מתח בין הורים לילדים -  גורם וויכוחים, האשמות, אכזבות, עונשים.

  • זמן פנוי ושקט – הילדים זקוקים לזמן שבו הם נחים, הולכים לחוגים, נפגשים עם חברים בלי הלחץ התמידי והתחושה שבית הספר מלווה אותם.

  • לא יעיל – המציאות מראה שפעמים רבות הכנת שיעורי הבית נעשית בכפיה או כלאחר יד, פעמים רבות שיעורי הבית בכלל מועתקים, ולכן הערך הלימודי שבתרגול בבית, בטל בשישים.



במהלך שלושים ושש שנות הוראה, גיבשתי עמדה מאד ברורה בעניין הזה. 

הצלחתם לגלות אותה בין השורות? 

ומה דעתכם? האם נכון להשאיר את החובה להכנת שיעורי בית על כנה, או שהגיע הזמן לוותר על ההרגל הזה?

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.