כישלון בנועם


1 דקות קריאה


כישלון בנועם

כיתה ב'1. זו השנה הראשונה בה נחשפים הילדים לשפה האנגלית בבית הספר. הארונית שלי בחדר המורים דחוסה במשחקים, דיסקים עם שירים חמודים, ודפי ציור לגזירה והדבקה. אני מחפשת כל דרך כדי שהחוויה של הילדים במפגש הראשוני עם השפה תהיה נעימה, משמחת וחיובית.

מהרגע הראשון, נועם סרב לשתף פעולה. כל ניסיונותיי לשדל אותו שייקח חלק בשיעור נתקלו בשתיקה. גם כשהוצאתי מהתיק שלי דף עם ציור של כדורגל ומילים שקשורות למשחק שהיה אהוב עליו, גם אז, ישב נועם בכיתה ולא עשה כלום. שבועות עוברים, הילדים בכיתה ב'1 כבר למדו כמה אותיות, הם מברכים אותי בgood morning  שמח בכל בוקר, אבל נועם – כלום.

למרות תחושת התסכול הגדולה, אני מחליטה לא ללחוץ עליו, מתוך אמונה שמתישהו, זה ישתנה.

השנה הראשונה מסתיימת ואנחנו יוצאים לחופש הגדול.

שנה חדשה. אני עושה את דרכי לכיתה ג'1. הילדים גדלו. כבר בשיעור הראשון, אני מספרת לתלמידים על הדרישות הלימודיות החדשות – "השנה", אני מסבירה להם, "אתם תקבלו הערכה על העבודות שתעשו בכיתה, הבאת ציוד והתנהגות".

הילדים מקשיבים לי בחשש מהול בגאווה של גדולים.

מהר מאד לומדים הילדים את הכללים החדשים, אבל נועם בשלו. גם השנה, הוא  לא מוכן לשתף פעולה. כשאני מבקשת להוציא מחברות – נועם מפטפט עם חברו לשולחן. כשאני מבקשת להעתיק מהלוח, נועם מבקש לצאת החוצה. השנה נועם כבר לא יושב בשקט. הוא עדיין לא לומד אנגלית, ובנוסף מרבה להפריע.



לצד התסכול מבצבץ בתוכי גם כעס על חוסר הגבולות והפגיעה במהלך השיעורים.

"מה קשה לך בשיעורים?" אני שואלת אותו לאחר שהזמנתי אותו לשיחה, "למה אתה מפריע?"

נועם מושך בכתפיו.

"אני לא יכולה להכריח אותך ללמוד, זאת בחירה שלך. אבל אני לא מוכנה לקבל הפרעות", אני אומרת בתקיפות.

"בסדר". הוא אומר לי, ואני מקווה שאכן דברים ישתנו.

אבל בשיעור שלאחר שיחתנו, נועם חוזר לסורו וממשיך להפריע, ולאחר עוד כמה שיעורים כאלה, אני מחליטה להתקשר להורים.

אנחת ייאוש נשמעת בעברו השני של הקו, לאחר שאני מסבירה מדוע התקשרתי.

 "מאוד נשמח להיפגש", אומרת לי אמו, "בתקופה האחרונה יש לנו קושי להתמודד עם נועם גם בבית".

לפגישה הגיע נועם מלווה בשני הוריו. ישבנו בחדר היועצת שלמזלי היה פנוי, ושיקפתי את ההתנהלות של נועם בשיעורי אנגלית.

נועם בקושי הגיב. מבטיו נדדו בין הוריו וביני. ולאחר כמה דקות של שיחה, שיחררתי אותו לכיתה ונשארתי עם הוריו.

"אז מה עושים?", שאלתי אותם, "איך לדעתכם נכון להתנהל עם נועם?"ראיתי אותם מחליפים מבטים זה עם זו.

"אנחנו ממש אובדי עצות" ענתה אמו בגרון חנוק.

"השנה התחילה עם הרבה בעיות משמעת, בכל המקצועות" הוסיף אביו, "הוא לא מוכן לשתף פעולה ולקבל מרות, לא בבית הספר ולא בבית, מה את מציעה?"

ליבי יצא אל ההורים ותחושת חוסר האונים שלהם. ניסיתי להרגיע. אמרתי שמניסיוני לא כדאי להפעיל לחץ בתחום הלימודי, כדי שהחוויה הרגשית מול השפה האנגלית לא תהיי טראומטית ותחסום חלילה גם בעתיד, אפשרות של למידת השפה. אבל כן חשוב להציב גבולות בנושא ההתנהגות.

ההורים קיבלו את דעתי והודו לי, ואני חזרתי לכיתה.

לצערי הרב, גם במהלך השנתיים הבאות שבהן לימדתי את כיתתו של נועם, המצב לא השתנה.

בסוף כיתה ו' נפרדו דרכינו. נועם המשיך ללמוד אנגלית בכיתות ז-ח' עם מורה אחרת. מידי פעם הייתי ניגשת ושואלת אותה עליו. הופתעתי לשמוע שחל אצלו שיפור משמעותי בנושא המשמעת וההתנהגות בשיעורים. "ומה בתחום הלימודי?", שאלתי אותה.

הפתעתי הייתה כפולה – נועם, כך סיפרה לי חברתי, לומד, מקשיב, מגיש עבודות ומגיע להישגים טובים.

***

אין לי מושג מה גרם לשינוי הזה.  האם זו המורה החדשה? החשש שלא יתקבל לתיכון שרצה? התבגרות? גישה שונה בבית?

בכל פעם שראיתי את נועם, במדרגות או במסדרונות בית הספר בדרכינו לכיתה, פגשתי עיניים מחייכות, חיוך מבויש וברכת שלום שנאמרה בלחישה.

המקרה של נועם נחרט אצלי ככישלון אישי. לא הצלחתי לגרום לו ללמוד ולשתף פעולה איתי. אבל הנחמה הקטנה שלי היא שהשנים הראשונות שלו בלימודי האנגלית לא נחרטו כחוויה שלילית חוסמת.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.