התסכול למרות 25 שנות ניסיון


1 דקות קריאה



התסכול... למרות 25 שנות ניסיון


התרגשות

רבים חושבים שקל יותר להתמודד עם תלמידים צעירים, אלא שבפועל זה לא תמיד כך. 

אחרי עשרים וחמש שנים כמורה בתיכון, עברתי לגור בעיר אחרת, וקיבלתי הצעה ללמד בבית הספר היסודי הקרוב לביתי החדש. "פיס אוף קייק", חשבתי לעצמי. 

אני, שהתמודדתי עם נערים ונערות בגיל ההתבגרות, קטן עלי לעמוד עכשיו מידי בוקר מול ילדים קטנים וחמודים.

הגעתי ליומי הראשון כמורה בבית הספר היסודי, רגועה, סומכת על ניסיוני המקצועי, ונרגשת לקראת הכייף שצפוי לי.

נכנסתי לכיתה ג', שם הייתי צריכה להעביר את השיעור הראשון שלי. בתוך התיק היו לי כרטיסי הברקה עם שמות הצבעים, ובראש התרוצצו רעיונות למשחקים מהנים בנושא.

התלמידים חיכו לי יושבים במקומם, מחברותיהם היו כבר מונחות על השולחן, ועל פניהם ניכרת התרגשות. 

איזה מתוקים, חשבתי לי.


הצילווווו

עוד לפני שהספקתי להוציא את הכרטיסיות מהתיק ולברך אותם ב- good morning, ראיתי בזוית העין, את אחד התלמידים, מטייל בין הטורים.

כשפניתי אליו וביקשתי שישב במקומו, קיבלתי תשובה שהפתיעה אותי מאד - "אני כבר יודע אנגלית", הוא אמר מבלי להביט לעברי והמשיך להסתובב בהפגנתיות ברחבי הכיתה.

 "אני מאוד שמחה שאתה יודע אנגלית", הצלחתי לומר לו למרות ההלם שאחז בי, "כך תוכל לעזור לי בשיעורים, אבל עכשיו אני מבקשת שתשב ותאפשר לנו להתחיל בשיעור."

הילד, שאחר כך התברר לי שקוראים לו שחר, התעלם מבקשותיי ואפילו התחיל להציק לילדים האחרים.

"הוא לוקח לי את הקלמר!" צעקה אחת הבנות בצד אחד,  "הוא בעט לי בתיק!", צעקה ילדה אחרת מהצד השני של הכיתה, ואני עומדת חסרת אונים והמומה מהתעוזה של ילד, בסך הכל בן שמונה.


שום דבר לא עזר. הצעתי לו לשבת לצדי ולעזור לי, גערתי בו, אפילו ניסיתי לגשת אליו ולדבר איתו תוך מבט עיניים, אבל לא רק שהוא המשיך בשלו, הוא אפילו ברח ממני, כאילו משחק איתי תופסת, מה שגרר צחקוקים בכיתה.

עשר דקות עברו ואני עוד לא הצלחתי להתחיל ללמד.

לקחתי נשימה, ובתקיפות רבה הוריתו לו לצאת מהכיתה ולשבת ליד המזכירות.

"לא רוצה!" הוא הכריז והמשיך לרוץ.

הרגשתי איך הכעס והתסכול עולים בי. מעולם, בכל שנות עבודתי בתיכון, לא עמדתי בסיטואציה כזאת. דמעות חנקו את גרוני. מה עושים?

45 דקות חלפו. כרטיסיות ההברקה שלי נשארו טמונות עמוק בתוך התיק, והרעיונות שהיו לי בראש נבלו והתייבשו....

סיימתי את השיעור הראשון שלי, בתחושה איומה.


השיעורים שלימדתי בהמשך היום, עברו בצורה טובה. אבל תחושת העלבון, התסכול, והכעס ליוו אותי לאורך כל היום.

בשעה החמישית היה לי "חלון" במערכת, והחלטתי לחזור לכיתה ג' ולשוחח עם שחר.

"למה לא אפשרת לי ללמד?" ישבנו זה מול זה במסדרון.

"אני כבר יודע אנגלית!" ענה שוב בחוצפה,

"אני מבינה", לקחתי עמוק אויר, "ומאוד שמחה על כך, אבל זו לא סיבה להפריע לשאר הכיתה" ניסיתי לאפק את הסערה שהתחוללה בי, "האם תהיה מוכן להיות העוזר שלי?"

שחר הביט בי רגע כאילו בוחן את כוונותיי, ואחרי רגע הפתיע ואמר -  "כן"

סיכמנו שבשיעור הבא הוא יחכה לי בכניסה לכיתה, ובמהלך השיעור יהיה יד ימיני.



אך לצערי הרב, שחר חזר להפריע והניסיונות שלי לקיים שיעור, לא צלחו.

באותו ערב התקשרתי להוריו וביקשתי לפגוש אותם.

כבר למחרת ישבה מולי האם בחדר המורים, כשתינוק אחוז בזרועותיה. 

לאחר ששיקפתי לה את התנהגותו של שחר, היא הסכימה אתי שזו התנהגות שאינה ראויה, אבל כשהוספתי שאם התנהגות זו תמשיך, ארחיק אותו משיעורי אנגלית, היא התפרצה -"אסור לך להוציא אותו מהשיעור!".

"נכון ...אסור לי..... אבל גם אסור לי לאפשר שלא תהיה למידה בכיתה", עניתי בתקיפות.

האם השתתקה ואני קראתי לשחר שחיכה בחוץ וחזרתי על דברי גם באוזניו -

"למרות  שאסור לי להוציא תלמיד מהכיתה, במידה ותפריע שוב למהלך השיעור – אבקש להרחיק אותך משיעורי אנגלית!"

סיכמנו שלאחר כל שיעור, איידע את אימא של שחר על התנהגותו. וכך נפרדנו.


התנהגותו של שחר השתפרה באופן מיידי.

הוא היה זקוק ל"אחזקה" הזאת. הדיווח הקבוע לאמו, יחד עם ההבנה שאני לא ארפה, עד שהתנהגותו תשתפר, והידיעה שאני מוכנה לנקוט גם בצעדים לא מקובלים, עשו את שלהם.

הסיפור עם שחר התחיל כמו סיוט ונגמר בסיפור אהבה.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.