אז מה עושים כשתלמיד אומר "לא רוצה להבחן"?


1 דקות קריאה


איזה אומץ......!


יום חדש. אני נכנסת לשיעור אנגלית בכיתה ד'. בשיעור הקודם הודעתי לתלמידים על מבדק בעל פה, והנה עכשיו, אני צועדת לכיוון הכיתה, כשבאמתחתי דף עם השאלות שהכנתי.

"Good morning pupils", אני מברכת את התלמידים ומניחה את חפציי על השולחן.

"Good morning teacher", משיבים לי התלמידים כפה אחד ומתיישבים במקומותיהם.

כמו תמיד, השיעור מתחיל בבדיקת נוכחות. אני מקריאה את שמות התלמידים ומנסה להתעלם מהלחשושים וההערות שאני שומעת. "המבדק על כל המילים? גם על המילים המיוחדות?" לוחש מישהו. "יו, איזה פחד!", אומר מישהו אחר.

לחץץץץץ.......

אני מרגישה את הלחץ של הילדים באוויר. לא משנה כמה חזרות והכנות אני עושה, לא משנה שהמבדקים נעשים בדרך חווייתית של משחק, או תחרות קבוצתית, ברגע שהמילים "מבדק", "מבחן", או "בוחן" נאמרות - כולם בלחץ.

"היו לנו רק ארבעה ימים ללמוד" מתלונן נדב.

"ושלושה שבועות של תרגול בכיתה," אני מחייכת אליו ומנסה להרגיע את כולם. "המבדק יעשה בעל פה. הוא לא קשה. למדנו את המילים הרבה זמן, ואתם יודעים אותן, אל תדאגו".

אני יודעת שתלמידים רגועים מצליחים יותר, ואני מנסה להוריד את מפלס החרדה.

המבדק מתחיל. אני עוברת תלמיד תלמיד לפי סדר הישיבה. כבר בזוית העין אני מבחינה באלונה. היא חיוורת, משפילה מבט, וממוללת את מכנסיה. כשאני מגיעה אליה אני בוחרת את השאלה הכי קלה מתוך הדף שלי, מתוך בטחון שאת המילה הזו היא ודאי יודעת.

היא לוחשת ואני לא שומעת את תשובתה, אך למרות זאת אני ממהרת להכריז בקול רם: "נכון!" ומוסיפה בקול "משפחה זה "family.


לדלג או להתעקש?

"המורה, אבל זה לא מה שהיא אמרה," מזדעק נדב, ואני עונה לו במהירות: "אבל זה מה שאני שמעתי" וממשיכה בשאלות.

לאחר שהפניתי שאלות לכל ילדי הכיתה מתחיל סבב שני של שאלות. בעוד רגע אצטרך להפנות שאלה נוספת לאלונה. אני מביטה בה וליבי נכמר. נדמה כאילו הדם אזל מפניה. עיניה בורקות, ונדמה שעוד רגע יזלגו דמעות על פניה.

תוך כדי שאני שואלת את התלמידים שאלות, אני מתלבטת ביני לבין עצמי האם נכון יהיה לדלג עליה? ברור לי שאם אעשה זאת, אחד הילדים יעיר - "אבל המורה זה לא פייר!" או יזכיר לי - "המורה שכחת לשאול את אלונה!" או יתלונן - "למה את אלונה את לא שואלת? "

בערוץ אחד – אני ממשיכה במבדק. בערוץ אחר - אני חושבת במהירות על דרכים להקל על אלונה. כשמגיע תורה, אני שוב בוחרת שאלה קלה, אבל הפעם היא עונה לי - "אני לא רוצה!"

"מה את לא רוצה?" אני שואלת בתדהמה.

"אני לא רוצה לענות". היא משיבה בקול חנוק.

אין לי שום אפשרות להכריח אותה לדבר ואני מאמינה שנכון לכבד את רצונו של תלמיד שלא רוצה לדבר בפני הכיתה. אבל זה מבדק, אני חושבת ביני לבין עצמי, אם אוותר לאלונה, תלמידים אחרים עלולים אף הם "לקפוץ על העגלה" ולסרב להיבחן.

האם לאיים בהורדה של ציון? גם האפשרות הזו לא מרגישה לי נכון. העובדה שאלונה בחרה לא לענות לא בהכרח משקפת את ידיעותיה או אי ידיעותיה.

להפתעתי אני מזהה תחושה של הערכה שעולה בי כלפי אלונה, הערכה על האומץ לומר לי "אני לא רוצה." כל הכבוד לה, אני חושבת לעצמי, למרות הלחץ מהמבדק ומתגובותיהם של התלמידים האחרים, למרות החשש מתגובתי– היא אמרה את מה שהרגישה. איך להגיב? הילדה הקטנה, שנראית כל כך שברירית ולחוצה, אזרה אומץ לומר לי בפני כולם "לא רוצה!" אמנם בשקט בשקט, אבל – לא רוצה! ברור מאוד וחד משמעי.

עכשיו אני מרגישה במבחן.

אני צריכה למצוא מוצא של כבוד. לא לפגוע בילדה, לא לערער את מעמדי בכיתה ומצד שני - הרי בסופו של יום אצטרך להעריך אותה ולרשום ציון בתעודה. על סמך מה אתן לה ציון?

אני לוקחת נשימה עמוקה. ותוך שבריר שנייה, מתוך מודעות לעיניים של כל הכיתה הנשואות אלי, אני מקבלת החלטה.

"בסדר," אני אומרת לאלונה, "אבחן אותך מאוחר יותר, רק אני ואת".

מיד ראיתי את תחושת ההקלה על פניה ואני יודעת שגם על פניי ניכרה תחושת ההקלה.





הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.